רש"י על ויקרא י״ז:ג׳

« רש"י על ויקרא ט״ז:ל״ד רש"י על ויקרא י״ז:ד׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

במוקדשין. פי' בקדשים ששחטן בחוץ הכתוב מדבר: ג"א דא"ל שהכתוב מדבר בחולין בחוץ יהיה חייב כרת, שלא מצאנו שום אזהרה ע"ז, ומה שפרש"י בחולין על ההוא דאמרינן שמתחלה נאסר להם בשר תאוה מפני שכתב איש אשר ישחט שור או שה וגו', וא"כ מוכח מדבריו שבחולין איירי. נראה לי והוא נכון על דרך פרש"י, שאין לומר שעיקר הכתוב מדבר בחולין שהרי חייב כרת בכתוב, ואין בחולין כרת, אלא מדכתיב סתם איש איש אשר ישחט וגו' ולא כתיב אשר ישחט עולה או זבח, אלא מפני שאין שום בשר שנשחט חוצה לפי שנאסר להם בשר תאוה, לפיכך לא כתב אשר ישחט עולה או זבח, דמשמע אבל בשר אחר מותר לשחוט בחוץ, וכיון שאין שום דבר שנשחט רק קדשים שהרי אסור להם בשר תאוה לא הוצרך לפרש קדשים, וכתב סתם אשר ישחט שור או שה:

1 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוּר הֱיוֹת הַפָּרָשָׁה אַזְהָרָה לְהַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַזְהִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁהֵם הַמַּקְרִיבִים הַקָּרְבָּן שֶׁלֹּא יַקְרִיבוּם בַּחוּץ, וְיַזְהִיר גַּם יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּבִיאוּם לַה' שָׁם וְלֹא יַקְרִיבוּ אוֹתָם בַּחוּץ עַל יְדֵי עַצְמָם. וְהַנָּכוֹן בַּפָּרָשָׁה מַה שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ חולין טז, שֶׁאָסַר בְּשַׂר תַּאֲוָה לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְלֹא יֹאכְלוּ רַק שְׁלָמִים שֶׁיַּעֲשׂוּ עַל מִזְבַּח ה'. וּלְכָךְ אָמַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּשְׁחֹט מִשְּׁלֹשֶׁת מִינֵי הַבְּהֵמוֹת אֲשֶׁר מֵהֶן יָבִיאוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהֵם שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז, שֶׁיְּבִיאוּם כֻּלָּם אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְיַעֲשׂוּ אוֹתָם זִבְחֵי שְׁלָמִים, לְהַקְרִיב הַחֵלֶב וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה', וְאָז יֹאכַל הוּא הַבָּשָׂר כַּמִּשְׁפָּט. וְאָמַר שֶׁאִם יִשְׁחָטֵם בְּמָקוֹם אַחֵר יִהְיֶה חַיָּב כָּרֵת. וְהַקָּרוֹב בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב, כִּי מִתְּחִלָּה חִיֵּב כָּרֵת בְּכָל שׁוֹחֵט בַּחוּץ, אֲפִלּוּ הַחֻלִּין, וְהוּא הָאִסּוּר בִּבְשַׂר הַתַּאֲוָה, וְנָתַן הַטַּעַם בַּעֲבוּר שֶׁיַּקְדִּישׁוּם לַה' וְיִזְרֹק הַכֹּהֵן הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' וְיַקְטִיר עָלָיו הַחֵלֶב, וְאַחֲרֵי כֵן בפסוקים ח-ט הִזְהִיר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מִזְבֵּחַ לַה' בַּחוּץ וְיַקְרִיב עָלָיו הַשְּׁלָמִים הַנִּזְכָּרִים אוֹ עוֹלָה, כָּעִנְיָן הַנַּעֲשֶׂה בַּמֻּקְדָּשִׁין בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמוֹת, רַק בְּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַעֲלֶה אוֹתָם לַשֵּׁם. וְהִנֵּה רִקֵּן כָּל הַשְּׁחִיטוֹת בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁין לִהְיוֹת כֻּלָּן בִּפְנִים. וּלְכָךְ אָמַר בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה דברים יב י יא "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ וגו' וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' שָׁמָּה תָּבִיאוּ עוֹלוֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם", וְאָמַר שם פסוקים יג יד "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה כִּי אִם בַּמָּקוֹם" וגו', לִהְיוֹת אִסּוּר שְׁחוּטֵי חוּץ בְּמֻקְדָּשִׁין עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ בִּשְׁעַת בֵּית הַבְּחִירָה, אֲבָל הִתִּיר אוֹתוֹ בְּחֻלִּין. זֶהוּ שֶׁאָמַר שם פסוק טו, "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר" וגו', לוֹמַר שֶׁלֹּא תִּתְנַהֵג בָּאָרֶץ הַמְּנִיעָה הַנֶּאֱמֶרֶת כָּאן שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט חֻלִּין כְּלָל וְשֶׁיַּעֲשֶׂה הַכֹּל זִבְחֵי שְׁלָמִים עַל מִזְבַּח ה'. וּפֵרֵשׁ שָׁם דברים י"ב:כ' הַטַּעַם, "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ" וגו', לוֹמַר כִּי הָיָה הָאִסּוּר מִתְּחִלָּה בִּהְיוֹתָם בַּמִּדְבָּר שֶׁיֵּקַל עֲלֵיהֶם לְהָבִיא כָּל זִבְחֵיהֶם אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁיַּרְחִיב גְּבוּלָם יֹאכְלוּ בְּשַׂר תַּאֲוָה וְיִשְׁחֲטוּ בְּשַׁעֲרֵיהֶם, אַךְ לֹא הַמֻּקְדָּשִׁין. וְזֶה טַעַם מַה שֶׁהִזְכִּיר בְּכָאן "אֲשֶׁר יִשְׁחַט בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", יַזְכִּיר גַּם הַשּׁוֹחֲטִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שֶׁיִּהְיוּ חַיָּבִים לְהָבִיא אוֹתָם אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי אע"פ שֶׁיַּתִּיר בְּשַׂר תַּאֲוָה כְּשֶׁיַּרְחִיב הַשֵּׁם גְּבוּלָם מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם בִּמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יַתִּיר כֵּן בַּמִּדְבָּר אֲפִלּוּ חוּץ לַמַּחֲנֶה, לְפִי שֶׁאֵינָם רְחוֹקִים מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ בָּאָרֶץ שֶׁיַּרְחִיב הַשֵּׁם גְּבוּלָם, כִּי אָז יַתִּיר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה. וְזֶהוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חולין טז בַּפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ, וּמִכָּאן אָמַר דְּמֵעִקָּרָא אִתְּסַר לְהוּ בְּשַׂר תַּאֲוָה, וְהוּא הַנָּאוֹת בַּכָּתוּב עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט. וְזֶהוּ מַאֲמָרָם בַּהַגָּדָה דב"ר ד ו, רַבָּנִין אָמְרִין, הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסַר אוֹתָם הקב"ה וְחָזַר וְהִתִּירָם בְּמָקוֹם אַחֵר. תֵּדַע לְךָ, אָסַר הקב"ה לִשְׁחֹט וְלֶאֱכֹל לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיְּבִיאֶנּוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא י"ז:ד' "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" וְגוֹ', מַה כְּתִיב שָׁם, "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא" וְגוֹ', וְכָאן חָזַר וְהִתִּירוֹ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב כ "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר", מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרְאוּ בְּעִנְיָן "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ". וּמַה שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ז:ג' בְּמֻקְדָּשִׁין הַכָּתוּב מְדַבֵּר וכו', הוּא מִדְרָשׁוֹ שֶׁל הָאוֹמֵר חולין טז בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִתְּסַר כְּלָל, וְעַל דַּעְתּוֹ נִשְׁנֵית הַבָּרַיְתָא שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים כאן. אֲבָל דֶּרֶךְ יִשּׁוּב הַמִּקְרָאוֹת עַל אוֹפַנֵּיהֶם וְדֶרֶךְ חֲכָמִים בַּהַגָּדוֹת וּבְרוֹב הַמְּקוֹמוֹת כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ:

1 גור אריה פתח ↗

במוקדשים הכתוב מדבר. דאין לומר שהכתוב מדבר בחולין, שאם שוחט חולין בחוץ יהיה חייב כרת, שלא מצאנו שום אזהרה על זה, וכלל אמרו חכמים ז"ל יומא סוף פא. לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. בשלמא אי קאי קרא על שוחט קדשים בחוץ, תמצא אזהרה "השמר לך פן תעלה עולתך וגו'" דברים יב, יג. ומה שפירש רש"י בחולין טז ע"ב ד"ה נאסר על ההיא דאמרינן שמתחלה נאסר להם בשר תאוה, מפני שכתב "איש אשר ישחט שור או שה וגו'", ואם כן מוכח מדבריו שבחולין איירי, נראה לי, והוא נכון מאד על דרך פירוש רש"י, שאין לומר שעיקר הכתוב מדבר בחולין, שהרי חייב כרת בכתוב פסוק ד, ואין בחולין כרת, אלא מדכתיב סתם "איש איש אשר ישחט שור או כבש וגו'", ולא כתיב 'איש אשר ישחט עולה או זבח', אלא מפני שאין שום בשר שנשחט חוצה, לפי שנאסר להם בשר תאוה, לפיכך לא כתב לך 'אשר ישחט עולה או זבח', דמשמע אבל אחר מותר לשחוט בחוץ, וכיון שאין שום דבר שנשחט רק קדשים, שהרי אסור להם בשר תאוה, לא הוצרך לפרש קדשים, וכתב סתם "אשר ישחט שור או שה":

2 שפתי חכמים פתח ↗

חוץ לעזרה. ר"ל מה שכתוב הכא במחנה לא מיירי במחנה כהונה דהיינו מעזרה ולפנים, דאם שחט הזבח שלא במקומו, דהיינו בדרומו של מזבח יהא בכרת, דאף אם ישחט אותו בדרום מה צד איסור יש בזה כששחט מעזרה לפנים, אלא חוץ לעזרה:

2 מזרחי פתח ↗

במחנה חוץ לעזרה. כדתניא בתורת כהנים במחנה יכול השוחט את החטאת בדרום יהא חייב תלמוד לומר מחוץ למחנה פירוש יכול במחנה אפי' במחנה שכינה דהיינו בתוך העזרה משמע ואפילו הכי חייב כרת אם שחטו במקום הפסול לו דהיינו חטאת בדרום תלמוד לומר מחוץ למחנה ולא בתוך המחנה אפי' במקום הפסול לו אי מחוץ למחנה יכול עד שישחוט חוץ לשלשה מחנות פירוש שנדרוש גזרה שוה חוץ למחנה דהכא מחוץ למחנה דפר העלם דבר של צבור שהוא חוץ לשלש מחנות מניין אף במחנה לויה שהוא חוץ למחנה אחת תלמוד לומר במחנה פירוש להכי כתב במחנה לחייב אף השוחט במחנה לויה שהוא חוץ למחנה אחת אי במחנה יכול השוחט את החטאת בדרום יהא חייב פירוש אכתי נימא כיון דכתיב במחנה אף במחנה שכינה מיירי וכגון השוחט חטאת בדרום כדאמרן תלמוד לומר מחוץ למחנה מה מחוץ למחנה מיוחד שאינו כשר לשחיטת כל זבח אף במחנה שאינו כשר לשחיטת כל זבח קאמר יצא השוחט את החטאת בדרום שהוא כשר לשחיטת קדשים קלים פירוש איתקש במחנה עם מחוץ למחנה מה חוץ למחנה שהוא מקום פסול לכל זבח אף במחנה שהוא מקום פסול לכל זבח וזהו מחנה לויה אבל חטאת בדרום אף על פי שהיא פסולה כיון שהוא מקום כשר לשחיטת קדשים קלים לא מיחייב עלה לא לאו ולא כרת הלכך על כרחך לומר דהאי במחנה בחוץ לעזרה קמיירי:

1 אשר ישחט שור או כשב. בַּמֻּקְדָּשִׁין הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר "לְהַקְרִיב קָרְבָּן" זבחים ק"ז:

2 במחנה. חוּץ לָעֲזָרָה:

1 מזרחי פתח ↗

אשר ישחט שור או כבש או עז במוקדשין הכתוב מדבר שנאמר להקריב קרבן ליי'. בתורת כהנים פי' בקדשים ששחט בחוץ הכתוב מדבר וכן שנינו במסכת זבחים השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה ואמרינן בגמרא בשלמא העלאה כתיב בה עונש אשר יעלה וגומר ונכרתה ואזהרה בפרשת ראה השמר לך פן תעלה עולותיך ואמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אלא שחיטה בשלמא עונש דכתיב הכא אשר ישחט ונכרתה אלא אזהרה מנ"ל ומסיק רבא כדרבי יונה דאמר רבי יונה אתיא שם שם שנאמר שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה בהעלאה ענש והזהיר אף בעשיה שהשחיט' בכללה ענש והזהיר וקשה מההיא דתניא בפ"ק דחולין כי ירחיב יי' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' רבי ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ופרש"י ז"ל וכשיבאו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרבה שמתחלה כשהיו במדבר משהוקם המשכן נאסר להם בשר תאוה שלא היו יכולים לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטן בלא קרבן היו ענושין כרת כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' וכן אמרו בגמרא מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מאי טעמא אישתרו דהוו מרחקי ממשכן ופרש"י ז"ל משום דהוו מקרבי למשכן והיו יכולים להקריב קרבנות מכל בשר תאותן שיקריב הדם והחלב לבדו ויאכלו הבשר משמע דקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו דהכא בחולין ששחטן ואכלן מבלתי שיעשום שלמים להקריב מהם הדם והחלב לאכול הבשר קמיירי ולא בקדשים ששחטן בחוץ אלא שהקושיא הזאת אינה אלא לפי מה שפרש"י ז"ל אבל לפי מה שפירשו התוספות גבי שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ואמרו דמדאצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה הוא דקא דייק מכלל דמעיקרא אסור דמהאי טעמא דייק רבי עקיבא שאמר לא בא הכתוב לומר כי ירחק וזבחת אלא לאסור להם בשר נחירה ואמר דמדאצטריך קרא לאסור להם בשר נחירה מכלל שבתחלה הותר להם בשר נחירה לא קשיא ולא מידי והראיה על פירוש זה ממה שאמרו בגמרא בשלמא לר' עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל אלא לרבי ישמעאל דאמר בשר תאוה איתסר להו צבי ואיל גופיהו מי הוו שרו ומאי קושיא הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בבהמה אלא ע"כ לומר דאיסורא דבשר תאוה לאו מקרא דהכא דואל פתח אהל מועד הוא דמפיק לה אלא מדוקיא דמדאצטריך להתיר להם בשר תאוה מכלל דמעיקרא אסור כדפרישית אבל לפרש"י ז"ל צריך לומר דברייתא דתורת כהנים ומתניתין דזבחים אתיא אליבא דר' עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל ומוקי להאי קרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו בקדשים ששחטן בחוץ וההיא ברייתא דפרק קמא דחולין דאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה היא רבי ישמעאל וסבירא ליה לרבי ישמעאל דקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו בחולין ששחטן ואכלן מבלתי שיעשו אותן שלמים קמיירי וכך היא גם סברת הרמב"ן ז"ל שאמר בתחלה בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד יזהיר הכהני' שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ ויזהיר גם ישראל שיביאום להם שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם ואחר כך אמר והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו שאסר בשר תאוה להם לישראל במדבר שלא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח השם ולכך אמר שכל אחד משלשה מיני הבהמה אשר מהם יבאו כל הקרבנות שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים להקריב החלב והדם על מזבח יי' ואז יאכל הוא הבשר כמשפט וגלה דעתו באחרונה בפירוש גמור ואמר שפירוש הפרשה הזאת בחולין שלא ישחטו אלא שלמים לזרוק דמן למזבח ולהקריב אימוריהן לגבוה והבשר יאכלו הבעלים והוא על דעת רבי ישמעאל ומכאן אמרו דמעיקרא איתסר להם בשר תאוה ומה שכתב רש"י ז"ל במוקדשין הכתוב מדבר הוא מדרשו של האומר בשר תאוה לא נאסר כלל ועל דעתו נשנית הברייתא שבתורת כהנים:

1 משכיל לדוד פתח ↗

אשר ישחט וכו׳ במוקדשין הכתוב מדבר וכו׳. אע״ג דבמדבר איתסר להו בשר תאוה מ״מ הך קרא משמע ליה דעיקרו במוקדשין מדבר מדכתיב שור או כשב או עז ולא כתיב צאן ובקר משמע דקאי אקדשים דכתיב בהו שור או כשב או עז כי יולד וכו׳ ובהו דוקא הוא דאיתא כרת אבל לא בבשר תאוה אע״ג דאיתסר להו. ועוד דלא מצינו כרת שנכתב בתורה אלא על דבר הנוהג לדורות ומה גם דבתר הכי כתיב חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם ומשמע דאכולה פרשתא קאי:

2 גור אריה פתח ↗

חוץ לעזרה וכו'. פירוש, "במחנה" לא קאי על מחנה שכינה, דומיא "מחוץ למחנה" שרוצה לומר חוץ למחנה שכינה, וחייב כרת משום ששחט בכל מקום המחנה, ולא שחט העולה בצפון כדינה לעיל א, יא, אלא פירושו מחוץ לעזרה לגמרי, דאיתקיש "במחנה" אל "מחוץ למחנה", מה "חוץ למחנה" אינו מקום שחיטה כלל, אף "במחנה" אינו מקום שחיטה כלל. ואי כתב "מחוץ למחנה" בלחוד, הוה אמינא דוקא חוץ לג' מחנות, כמו גבי פר ושעיר דכתיב לעיל ד, כא "אל מחוץ למחנה", ורוצה לומר מחוץ לג' מחנות, לכך כתיב "במחנה", שאף במחנה יהא חייב. ואם תאמר, מנלן לרבות מחנה לויה, שמא "במחנה" לא משמע רק מחנה ישראל, זה אין קשיא, דאטו 'מחנה ישראל' כתיב, "במחנה" כתיב, רוצה לומר במחנה שאין שוחטין שם, שאינו משכן, ואם כן הוא נמי במחנה לויה:

« רש"י על ויקרא ט״ז:ל״ד רש"י על ויקרא י״ז:ד׳ »